A Disturbing Shift

April 30, 2007

Yair Ettinger, of Haaretz, covers the Haredi world – and got sent to france to cover this story. What YA doesn’t say – which may well be the actual importance of this story, is that the leaders of the Haredim are trying to recruit more minions who will adopt their lifestyle.

This is a shift: Israeli Haredi rabbis usually leave Jews in other countries well enough alone. While they are recognized and admired in, say, the US or Britain, and manage to raise money from the rich Haredim there, they don’t meddle. They don’t tell Ner Yisroel, for example, to stop handing out BAs in “Talmudic Law” to its alumni, or Haredi Americans to stop working (and going to Business school in order to work, or even Landers/YU) in order to sit in Yeshiva all day – the way they might do with Israelis.

But for some reason – is it because the French are Sefardi, mostly, i.e. unlearned and considered uncultured or even primitive? Is it because there is no strong local leadership in France? Perhaps they are trying to capitalize on aliyah? – this is the first time Israeli Haredim are engaged in the export of their culture.

This is both interesting and impossible. Impossible, because the essential ingredient of Israeli Haredim is rich Jews from abroad and taxpaying Jews from across the street supporting them. It would be about as probable as pigs flying for the French government to support kollelim. It would also be as stupid as the Occupation to dry up a perfectly good supply of potentially rich Jews (i.e. those who have Jobs and salaries). Interesting, because the Israeli Haredim have yet to delegitimize the lifestyles and business practices of their American/British/Belgian bretheren. The intermarriage rates between the two communities spell the exact opposite, actually.

And where are the liberal Jews?

Advertisements

(post in Hebrew)

 

אחד השינויים הגדולים ביותר בחיים שלי אחרי שעזבתי את הישיבה הוא שהפסקתי ללמוד קצות. יש אנשים שיאמרו שזה לא שינוי כזה מרשים – הרי יש אנשים שכאשר הם עוזבים את הישיבה הם מפסיקים ללמוד בבלי, אבל אני חושב שזה שינוי משמעותי מאוד. באבחתקיץ אחת המוקד העיוני של החיים שלי עבר מן המאה השמונה עשרה אל המאה השישית ואף למעלה מזה.

 

אז רציתי, כאמור, לכתוב על הבדלים ושינויים. אם לפני שנתיים הייתי תלמיד בשיעור ה‘, איך היה להיות שוב בשנה א‘, ואז בשנה ב‘, איך המסגרת המעצבנת של תשעים דקות של קורס מחווירה לעומת השעות הבלתי קצובות של השיעור היומי, איך התפלאתי לשמוע בפעם הראשונה סטודנטים מתלוננים על עומס העבודה שלהם כשהם יושבים במכנסיים קצרים בסוף הכיתה (סטודנטיות מתלבשות יפה באוניברסיטה, אבל לא נדיר, במיוחד בקיץ, לראות בנים יושבים בכיתה כאילו הם עכשיו חזרו מריצה. ולא, זה לא מעניין אותי שסיימת מסלול במרץ 01 ביחידת הסייסים של המשטרה), וגיליתי שהכל חוזר לקצות.

 

כשהייתי בישיבה רציתי להיות כמו הקצות. הקצות דורש ממך להבין אותו. הוא לא פשוט, וגם כשאתה מבין את מה שהוא אומר, הוא אומר את דבריו שלו שמוסווים רק על פני השטח כפירוש לדברים אחרים. הוא מזדקר במלוא הדרו מבין השיטין של דברי הראשונים שהוא מעמת ביניהם ומראית עין וחולק עליהם בחיוך רחב מאחורי הקלעים. טוב, קצת קשה להיות הקצות, אבל אפשר להבין את ההרגשה – הרצון להוסיף נדבך עצמאי משלך לתורה הוא חזק ועוצמתי ועומד ביסוד החוויה הישבתית.

 

דווקא הלימוד האקדמי הוא צנוע יותר, במובן פאראדוכסלי משהו. אנחנו לא מנסים לחדש (או ככה משננים לנו כל הזמן) – אנחנו מנסים להבין. כמובן שזה לא תמיד נכון, אבל זה מה שאומרים לנו ומה שאנו אומרים לעצמנו.

 

ומכאן חזרה לקצות. מי היה הקצות? כשהייתי בישיבה זה לא שינה לי מדי. מישהו יודע איך קראו לאמא של הפנייהושע, ומי היה המחנהאפרים ולמה דווקא הוא מיוחד מכל האחרונים שעדיין לומדים בישיבה? לא, והעטיפות של הספרים והדפוס אחידים להפחיד, ולפני כל מהדורה חדשה יש הסכמות של כל מיני אחרים שיום אחד יכתבו בעצמם ספרים וחלקם ייכנס אולי לפנתיאון הגדול של האחרונים.

 

ואולי באופן הזה ניתן לקרוא את הקצות כמטאפורה לחגיגה האינטלקטואלית הגדולה שנקראת ישיבה ליטאית“: “והינו פירוש פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה ומשות דתורה שבעפ ניתנה כפי הכרעת החכמים אעפי שאינו אמת“. ודוק: לא כפי שאנו נוהגים לומר, שהאמת היה יצירה אנושית, לא בשמים היא וכו‘, אלא אעפי שאינו אמת. והנה, הישיבה הליטאית קלטה אל קרבה את הערעור הנל. “תורה דילה“, שנאכי אם וכוובתורתו יהגה יומם ולילה.

 

וזה אולי הפער הגדול. שהרי בעולם האמיתי צריך לומר את האמת, ובאקדמיה מחפשים ומקדשים – במגבלות הכח הנחוצות – את האמת, וכולים דורשים אמת, למעט בני עלייה והם מועטים, אם שניים הם וכו‘, שיכולים לומר שהאמת לא מעניינת אותם, שהרי התורה ניתנה להכרעת החכמים אעפי שאינו אמת.

 

ולכן השיעור באוניברסיטה נמשך תשעים דקות והשיעור בישיבה יכול לארוך שעתיים ואף יותר. ולכן, מפני שהוא אמת, הסטודנטים לבושים איך שהם לבושים, אך בהכרעת החכמים בני העלייה לבושים כפי שהם לבושים. ומי יוכל להכריע בין האמת לבין הכרעת החכמים, אעפי שאינו אמת?

 

*

 

השבוע, במסגרת חיפושי ביבליוגרפיה עבור אחד המעסיקים שלי הייתי צריך למצוא ספרות על שלמה יהודה רפופורט, מפראג. שיר כתב ספר חשוב בשם ערך מלין“, ומאמרים רבים בכתב העת כרם חמד“, ואפשר למצוא אותם בספריה. בן דורם ובן שיחם של שדל וישר האיטלקים, שיר היה גם מתרגם מתחיל של ספרות יפה, והניח את היסודות הראשוניים למדע התלמודי המוכר לנו כיום. ומה שלא ידעתי עד השבוע שעבר, ושהחזיר אותי שוב לקצות, היה ששיר נשא לאשה את בתו של הקצות. הרגשתי שסגרתי מעגל. שכל החברים שלי יודעים שוב לדבר זה עם זה.

 

 

More Holocaust

April 16, 2007

Zionism is touted, in Israel, to be both the logical conclusion, and the proper answer to the Holocaust. The syllogism is, more or less:

1. Zionism wants the Jews in Palestine.

2. When Jews are not in Palestine, then Holocausts happen.

3. Therefore, Jews should be Zionists.

This syllogism has worked, I guess, for a while. But now, when zionist leaders are claiming Iran poses the threat of annihilation to the Jewish people again, lets look at the syllogism now:

1. ZIonism wants Jews in Israel.

2. Holocausts will happen regardless of whether Jews are in Israel or not

3. Then why bother?

Zionism is not holy – it is a solution to a problem, and if the problem isn’t solved by Zionism, then it makes sense that we should look for another solution and not wallow in self-pity.

Ceremonizing Hell

April 15, 2007

Israelis are never good with ceremonies. Even the military and their funny felt beres never make anything look really professional, like, say, Arlington. The respect that the chief rabbi and his onion hat commands is a bit less than a parish priest in Zimbabwe. So I always thought the problem with yom hashoah was that the ceremonies were off, not fast enought, not terse and concise, and too many political speeches to boot.

Now I don’t think that: I’ve moved on from ceremony to ritual. Ceremonies are what armies and countries do – ritual is about what people do. Jews are good at ritual, and a proper one for the Holocaust has to be devised. Something profound – and ispiring – and impressive – that anyone can and must do at home during a certain time frame. All Jews. everywhere.

What would this ritual look like?

Ritual has underpinnings. the first is that it has to be the same every time it comes around, and when it’s not, that everyone knows it. To take a worn out example, when you meet someone you shake their hand. if you do not, they will ask why, and you’d better have some sort of answer. The second is that it is better (in a religious context, anyhow), if the ritual has a significance in the greater ritual system (i.e. the eucharist is the transfiguration of the bread and wine to the body and blood of christ).

So, with that in mind, we can look at what various religious movements do to commemorate the Jewish Holocaust.

1. The Orthodox – nothing religious.

some will go for secular ceremonies, others will ignore and prefer to use an alternative date, others will ignore like the rest of Jewish history since Titus.

2. Conservative – something religious.

there is a funny-sounding megilla by Avigdor Shinan, and people sit on the floor to hear it. Some in the movement fast (which is funny for the people who brought you half-a-day tisha b’av).

3. Reform (and see the next post for the biqoret on the first and worst yet reform experience in my life) – make the secular Israeli ceremony into ritual.

there are some merits to this, I guess. Everybody knows the ritual, if the reform rabbis ever get around to becoming creative they will know if it’s been changed, but the Israeli ceremony  is so terrible.

Ritual should also be:

1. devoid of Zionism. Zionism has nothing to do with the Holocuast. Really. It would have been terrible and awful and horrendous with or without a bunch of Jews in Palestine. They weren’t עמוד האש for diaspora Jewry like the song claims before, and they were only too happy when it happened – listen to Altermann:

יום יום אתפלל שתכלי כמו נר

אני הנכרי, אני הגר.

2. devoid of remorse. The Holocaust shifted the classical Jewish paradigm of “God is generally Just” to “its a jungle out there”. I understand how teshuva can contain tisha b’av etc. but for the Holocaust it’s just not good enough. That’s why I suggest the model of aveilut. Could we all be mourners on Holocaust day?