אל שתי קצת הקצות – Both Sides of the Qezot

April 20, 2007

(post in Hebrew)

 

אחד השינויים הגדולים ביותר בחיים שלי אחרי שעזבתי את הישיבה הוא שהפסקתי ללמוד קצות. יש אנשים שיאמרו שזה לא שינוי כזה מרשים – הרי יש אנשים שכאשר הם עוזבים את הישיבה הם מפסיקים ללמוד בבלי, אבל אני חושב שזה שינוי משמעותי מאוד. באבחתקיץ אחת המוקד העיוני של החיים שלי עבר מן המאה השמונה עשרה אל המאה השישית ואף למעלה מזה.

 

אז רציתי, כאמור, לכתוב על הבדלים ושינויים. אם לפני שנתיים הייתי תלמיד בשיעור ה‘, איך היה להיות שוב בשנה א‘, ואז בשנה ב‘, איך המסגרת המעצבנת של תשעים דקות של קורס מחווירה לעומת השעות הבלתי קצובות של השיעור היומי, איך התפלאתי לשמוע בפעם הראשונה סטודנטים מתלוננים על עומס העבודה שלהם כשהם יושבים במכנסיים קצרים בסוף הכיתה (סטודנטיות מתלבשות יפה באוניברסיטה, אבל לא נדיר, במיוחד בקיץ, לראות בנים יושבים בכיתה כאילו הם עכשיו חזרו מריצה. ולא, זה לא מעניין אותי שסיימת מסלול במרץ 01 ביחידת הסייסים של המשטרה), וגיליתי שהכל חוזר לקצות.

 

כשהייתי בישיבה רציתי להיות כמו הקצות. הקצות דורש ממך להבין אותו. הוא לא פשוט, וגם כשאתה מבין את מה שהוא אומר, הוא אומר את דבריו שלו שמוסווים רק על פני השטח כפירוש לדברים אחרים. הוא מזדקר במלוא הדרו מבין השיטין של דברי הראשונים שהוא מעמת ביניהם ומראית עין וחולק עליהם בחיוך רחב מאחורי הקלעים. טוב, קצת קשה להיות הקצות, אבל אפשר להבין את ההרגשה – הרצון להוסיף נדבך עצמאי משלך לתורה הוא חזק ועוצמתי ועומד ביסוד החוויה הישבתית.

 

דווקא הלימוד האקדמי הוא צנוע יותר, במובן פאראדוכסלי משהו. אנחנו לא מנסים לחדש (או ככה משננים לנו כל הזמן) – אנחנו מנסים להבין. כמובן שזה לא תמיד נכון, אבל זה מה שאומרים לנו ומה שאנו אומרים לעצמנו.

 

ומכאן חזרה לקצות. מי היה הקצות? כשהייתי בישיבה זה לא שינה לי מדי. מישהו יודע איך קראו לאמא של הפנייהושע, ומי היה המחנהאפרים ולמה דווקא הוא מיוחד מכל האחרונים שעדיין לומדים בישיבה? לא, והעטיפות של הספרים והדפוס אחידים להפחיד, ולפני כל מהדורה חדשה יש הסכמות של כל מיני אחרים שיום אחד יכתבו בעצמם ספרים וחלקם ייכנס אולי לפנתיאון הגדול של האחרונים.

 

ואולי באופן הזה ניתן לקרוא את הקצות כמטאפורה לחגיגה האינטלקטואלית הגדולה שנקראת ישיבה ליטאית“: “והינו פירוש פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה ומשות דתורה שבעפ ניתנה כפי הכרעת החכמים אעפי שאינו אמת“. ודוק: לא כפי שאנו נוהגים לומר, שהאמת היה יצירה אנושית, לא בשמים היא וכו‘, אלא אעפי שאינו אמת. והנה, הישיבה הליטאית קלטה אל קרבה את הערעור הנל. “תורה דילה“, שנאכי אם וכוובתורתו יהגה יומם ולילה.

 

וזה אולי הפער הגדול. שהרי בעולם האמיתי צריך לומר את האמת, ובאקדמיה מחפשים ומקדשים – במגבלות הכח הנחוצות – את האמת, וכולים דורשים אמת, למעט בני עלייה והם מועטים, אם שניים הם וכו‘, שיכולים לומר שהאמת לא מעניינת אותם, שהרי התורה ניתנה להכרעת החכמים אעפי שאינו אמת.

 

ולכן השיעור באוניברסיטה נמשך תשעים דקות והשיעור בישיבה יכול לארוך שעתיים ואף יותר. ולכן, מפני שהוא אמת, הסטודנטים לבושים איך שהם לבושים, אך בהכרעת החכמים בני העלייה לבושים כפי שהם לבושים. ומי יוכל להכריע בין האמת לבין הכרעת החכמים, אעפי שאינו אמת?

 

*

 

השבוע, במסגרת חיפושי ביבליוגרפיה עבור אחד המעסיקים שלי הייתי צריך למצוא ספרות על שלמה יהודה רפופורט, מפראג. שיר כתב ספר חשוב בשם ערך מלין“, ומאמרים רבים בכתב העת כרם חמד“, ואפשר למצוא אותם בספריה. בן דורם ובן שיחם של שדל וישר האיטלקים, שיר היה גם מתרגם מתחיל של ספרות יפה, והניח את היסודות הראשוניים למדע התלמודי המוכר לנו כיום. ומה שלא ידעתי עד השבוע שעבר, ושהחזיר אותי שוב לקצות, היה ששיר נשא לאשה את בתו של הקצות. הרגשתי שסגרתי מעגל. שכל החברים שלי יודעים שוב לדבר זה עם זה.

 

 

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: